<h1>פסקי ריא"ז — ב"מ</h1>
<h2>דף יג:</h2>
דבר תורה מעות קונות, שאם נתן אדם מעות לחבירו לקנות בהן פירות או שאר מטלטלין אע"פ שלא משך אותן קנה אותן בנתינת המעות, אבל חכמים תקנו שאין המעות קונות עד שימשוך, שאם יקנו לו המעות חוששין שמא תפול דליקה, או יארע בהן שום אונס במטלטלין או בפירות כשהן ברשות המוכר, ולא יחוש המוכר לטרוח להצילן שהרי אינן שלו, לפיכך אמרו חכמים שכל זמן שלא משכן יכולים שניהם לחזור בהם ואם נאנסו למוכר נאנסו. וכן נראה בעיניי, שאם היו המעות בעין ביד המוכר ולא עירבן עם מעותיו ונאנסו ביד המוכר עד שלא משך הלוקח המטלטלין נאנסו ללוקח, שהרי יכול הלוקח לחזור וליטול מעותיו וברשותו הם כמבואר בקונטרס הראייות בראייה [ה'].
קיימו הלוקח והמוכר המקח שלהם בדברים בלא מתן מעות ובלא משיכה, הרשות ביד כל אחד לחזור בו ואין עליו קללת בית דין, אבל אין רוח חכמים [נוחה] הימנו שהנושא ונותן בדברים ואין מקיים דיבורו יש בו משום מחוסר אמנה. וכן הנודר ליתן מתנה מועטת לחבירו, אע"פ שיכול לחזור בו אסור לחזור בו, שהרי הוא כמחוסר אמנה, ואם היתה מתנה מרובה מותר לחזור בו שאף דעתו שלמקבל אינה סומכת על הדבר עד שיקבל או עד שיקנה לו חבירו, ומקח וממכר הרי היא כמתנה מועטת. המוכר חביות לחנוני, ועשה בהן החנוני הסימן שלו להכיר חביותיו הרי זה קנה לקבל עליו החוזר בו מי שפרע, ובמקום שנהגו לקנות על ידי הסימן כאילו משך הרי זה קנה קניין גמור, וזה מבואר כולו בפרק שלפנינו [ע"ד ע"א]. השכיר פועלים בשדה אביו, עד שלא התחילו במלאכה מותר לחזור בו, ויכול לומר אבי אינו רוצה בשכירות זה, שהפועלים עצמן יודעין שעל דעת אביו הוא סומך, אבל אם התחילו במלאכה אינו יכול לחזור בו.
<h2>דף טז:</h2>
וכן המקבל צאן ברזל מחבירו שקבלן בשומא שעשאן עליו כברזל, שאם מתו מתו לו ואם פחתו פחתו לו, וכל אחריותן עליו, וכל הריוח הוא שלו, ונותן עליו לחבירו שכר ידוע לשנה הרי זה אסור, ואם קבל עליו הנותן אחריות הפחת הרי זה מותר. והמקבל צאן ברזל מן הגוים, אע"פ שמקבל אחריותן עליו הרי אילו פטורין מן הבכורה, ואפילו תולדות שנולדו ברשות ישראל ונתעברו וילדו פטורין, שהרי אם לא יתן זה לגוי השכר שפסק לו הולך הגוי ולוקח ממנו בהמותיו, ואם לא ימצא כל הבהמות כפי מה שהיו לוקח ממנו גם כל הולדות, והרי יד גוי באמצע, ובכל מקום שיד הגוי באמצע פטורין מן הבכורה.
<h2>דף לו.</h2>
המשכיר חמורו לחבירו להוליכו מעיר לעיר, ואמר לו אל תוליכהו בדרך זה שיש בו מים, לך בדרך אחרת שאין בו מים, והוליכו השוכר בדרך זה שלמים ומת החמור, וטען השוכר בדרך זה שלמים הולכתיו אבל לא היה שם מים, ועדים מעידים שהיה שם מים, אע"פ שאין עדים מעידים אי זה דרך הלך, אין אומרין מתוך שהיה יכול לומר לא הלכתי בדרך שלמים והיה נאמן, אף כשאומר בדרך מים הלכתי ולא היה שם מים יהא נאמן, שאינו נאמן להכחיש את העדים על ידי מתוך.
<h2>דף נב.</h2>
פירות המחוברין לקרקע אע"פ שהן גמורין הרי הן כקרקע ודינם כדין השבח, והוא שצריכין לקרקע קצת, אבל אם אינן צריכין לקרקע כלל הרי הן כפירות תלושין ואין בעל חוב גובה אותן מן הלוקח, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק הגוזל עצים. בא בעל חוב לגבות חובו מבני הלווה גובה מן הקרקע שהניח להם אביהם, אבל מן השבח שהשביחו הן אחר מיתת אביהם אינו גובה, אע"פ שהיה חובו כנגד הקרקע והשבח כמו שביאר מז"ה בפסקיו, ונותן להם דמים על השבח ואין בני הלווה יכולין לומר תן לנו קצת מן הקרקע כנגד השבח, או לפדות ממנו הקרקע בדמים, אע"פ שלא נעשית אצלו אפותיקי, לפי שיכול לומר המלוה איני מניח שעבודי אלא אם תתנו לי כל החוב שהוא כנגד הקרקע והשבח. האשה שבאה לגבות כתובתה בין מיורשי בעלה, בין מן הלקוחות שלקחו מבעלה, אינה יכולה לגבות מן השבח שהשביחו הנכסים ברשותן, לפי שהקילו חכמים בכתובת אשה יותר מבעל חוב. וכן הבנות שבאו לגבות מזונותיהן בתנאי בית דין, אינן גובות מן השבח שהשביחו נכסים אחר מיתת אביהן, כמו שמבואר בפרק יש בכור לנחלה [בכורות נ"ב ע"א].
